שנת הלימודים נפתחה, התחלתי בשגרה…אני לא בחרדה בכלל.

2

שבוע ראשון ללימודים עבר ובאופן רשמי אני פותחת את השגרה שלי. מנסה לשמור על אופטימיות…יהיה טוב. שגרה טובה.

יותר מגאה להגיד ששרדתי את השבוע הראשון של השגרה. אמנם מדובר בשגרה יותר עמוסה משנה שעברה אבל אני אופטימית.

הכל התחיל ביום ראשון שעבר, כשהגעתי ליום הראשון. כולי חדורת מוטיבציה ואופטימיות. עד שפתחתי את הסילבוס.

אז תהיתי כמה מהר ציאניד משפיע.. הלו"ז שלי השנה די לחוץ מאוד.

אבל, עד כה הצלחתי לאזן סבבה את ימי הלימודים עם הארוחות הבריאות. בואנ'ה זה דווקא לא רע בכלל!

 

וכמו כפפה ליד, האימונים בסטודיו מתיישבים בול על הערבים שפנויים לי, מושלם לשגרה. והנה מגיע השיתוף השני:

בשבוע שעבר התנסיתי בפעם הראשונה ב-TRX. אני מגיעה למקום ומגיע מאמן שנראה חביב ולא מזיק.

מודה שהמבטא הרוסי קצת הרתיע (אני לא גזענית! מניסיוני, מאמנים רוסים הם קשוחים!) אבל הוא מחייך אליי אז מה כבר יכול לקרות?

קאט. ריטייק.

אני שוכבת על הצד, אדומה כמו עגבנייה ומנסה בכל הכוח להרים את כל הגוף הכבד שלי עם יד אחת תוך כדי שהמאמן עומד מעליי ומקשקש לי משהו על שרירי הבטן האלכסוניים.

אתה נורמלי?! אני בתהליכי גסיסה מתקדמים, מחרחרת כמו אמסטף בקריז, ואתה מדבר איתי על השרירי בטן האלכסוניים?!

כמובן שהוא גם דאג להתכופף לכיווני ולשאול אותי עם עקבתי אחר ההרצאה שלו, כשאני בינתיים מתהפכת לצד השני ופותחת את המאבק מחדש.

כל מה שהצלחתי להגיד לו: "סליחה, אני עסוקה במאבק על חיי".

חה.

בסוף השיעור הוא ניגש אליי ושאל אם נהניתי, אמרתי לו (הייתי כנה לגמרי) שכן, היה קשה ברמות אבל זה מעולה לי.

כתגובה, קיבלתי חיוך מרושע ואת המשפט הבא: "נראה אם תחשבי ככה מחר בבוקר".

 

למחרת בבוקר, פקחתי עיניים וזה היה הדבר הכי קל שעשיתי באותו יום.

כמו נקמה מתוכננת בקפידה, הרגליים, הבטן והגב היו תפוסים לחלוטין וכל תנועה קלה שלי לוותה ב"איי" מתבכיין.

אם זה לא מספיק, בתחנה המרכזית כל המדרגות הנעות לא פעלו ומצאתי את עצמי עולה ויורדת מדרגות, ביללות חרישיות, תוך כדי חיפוש נואש אחר האוטובוס שלי (מאיפה יוצא קו 500 קיבינימאט?!).

במקביל, מנהלת מאבק עצמי לגבי האם לפנק את עצמי באייס-שוקו בארומה בתור פיצוי עצמי על עגמת הנפש. זה לא קרה.

הישיבה הממושכת באוטובוס גרמה לשרירי הרגליים שלי להתאבן. כשהגעתי והלכתי לכיוון היציאה, רגל שמאל שלי עשתה לי תרגיל "זיבי עלייך" וכשלה מלנוע, מה שגרם לי לדפוק מיני נפילה.

לצערי תפילותיי לא נענו ואלוהים לא בא לקחת אותי באותו רגע. נו שויין.

 

בסוף השבוע הייתי בין הלימודים להחלמה, רק היום השרירים שלי השתחררו. תזמון מושלם.

"זיבי עלייך! "

 

לכבוד פתיחת שנת השגרה, רציתי להכיר לכם מישהי מדהימה עם אוכל עוד יותר מדהים.

למי שלא מכיר, תכירו את לימור לניאדו תירוש. בלוגרית, שפית וצלמת אוכל.

המתכונים שלה מהממים, צבעוניים, בריאים והכי חשוב טעימים. ממליצה בחום לתת אצלה ביקור.

 

שתהיה לנו שנת שגרה טובה, שתעבור מהר ובקלות ועם מעט שרירים תפוסים.

♥♥♥

2 תגובות

  1. רלי בתאריך

    הדבר שעורר אותי לגמרי כשהתיישבתי מול המחשב הערב…
    כמה שאני נהנת לקרוא את הבלוג שלך , כשרון הכתיבה שלך מעורר קנאה.
    בהצלחה עם השנה החדשה שהחלה.

השארת תגובה